איור: דניאל פוירשטין ©

פקודת סימני מסחר [נוסח חדש], התשל"ב - 1972

עו"ד ארז הרכבי

גלית החליטה לפתוח מזנון קטן בבית הספר, שבו תמכור לתלמידים משקה לימונדה וכריכים מעשה ידיה. אחרי שפתחה את המזנון, אנשים רבים קנו את מוצריה של גלית והמזנון הפך להצלחה גדולה.

דלית ראתה שהמזנון של גלית מצליח מאוד והחליטה לפתוח מזנון משלה, בו מכרה דלית לימונדה וכריכים מעשה ידיה. שני המזנונים נראו דומים, המחירים היו זהים והמזנון של דלית פגע בגלית, כי פחות אנשים באו אליה.

גלית הבינה את המצב וחשבה על רעיון: היא תמציא לעצמה "סימן מסחר" – זאת אומרת: סימן, או "מותג", אשר יהיה ייחודי ויבדיל בין מוצריה של גלית למוצריה של דלית – וכך יוכלו הקונים לזהות את מוצריה של גלית. הרי כך נוהגות כל החברות הגדולות, כמו קוקה קולה, דיסני, עלית, אוסם וכו'. גלית השתדלה להמציא סימן מסחר מיוחד ושונה, שלא יהיה דומה לסימני מסחר של אחרים – ובחרה בסימן המסחר "הכריכונית של גלית" ואף צירפה לו ציור יפה של כריך. גלית הדפיסה את הסימן על מדבקות והדביקה את המדבקות על מוצריה.

אז הלכה גלית למשרד רשם הפטנטים, המדגמים וסימני המסחר – וביקשה שירשמו את סימן המסחר שלה במרשם מיוחד, "פנקס סימני המסחר", אותו מנהלת המדינה. אם בקשתה של גלית תתקבל, היא תהיה היחידה המורשית להשתמש בסימן המסחר שלה – והיא תוכל למנוע מאחרים מלהשתמש בסימן זהה, או דומה עד כדי להטעות את הקונים.

בעת כתיבת הבקשה, היה על גלית לפרט מהם המוצרים אותם היא מוכרת – ולאיזה סוג הם שייכים. בפקודת סימני המסחר יש לכל סוג של סחורה מספר אחר. למשל, הכריכים של גלית נכללים בסוג מס' 30: "דברי מאפה" – והלימונדה נכללת בסוג מס' 32: "משקאות ללא אלכוהול". לכן גלית הגישה שתי בקשות וביקשה לרשום את הסימן "הכריכונית של גלית" בסוגים 30 ו- 32.

בקשותיה של גלית נבחנו על-ידי הבוחנים במשרד סימני המסחר, שבדקו אם אין מניעה לרשום את סימן המסחר שלה. במקרה של "הכריכונית של גלית", שתי הבקשות אושרו, בתנאי שגלית תסכים, שאין לה בלעדיות על ציור של כריך לגבי מכירה של כריכים, זאת אומרת: שכל מי שיירצה להשתמש בציור של כריך (אבל לא הציור המסוים של גלית) לצורך מכירה של כריכים, יוכל לעשות זאת. גלית הסכימה והסימנים שלה פורסמו ביומן סימני המסחר.
כל אחד יכול להתנגד לרישום סימן שפורסם, תוך שלושה חודשים מיום הפרסום. מאחר שלא הוגשה כל התנגדות שכזו, נרשמו סימניה של גלית בפנקס סימני המסחר.
כעת גלית יכולה לעשות בסימן שלה כרצונה, כולל לתת לאחרים רישיון להשתמש בסימן הרשום.

לאחר שגלית התחילה להשתמש בסימן המסחר שלה על-גבי מוצריה, אנשים הצליחו להבדיל בין המוצרים של גלית למוצרים של דלית – והרבה מהם הפסיקו לקנות אצל דלית.

דלית הרגישה בירידה במכירות, ראתה את שעשתה גלית והחליטה גם היא לעצב סימן מסחר ולרשום אותו – "הכריכים של דלית", בצירוף ציור של כריך – וליתר רושם, הוסיפה לסימן גם את דגל ישראל.
בוחני משרד סימני המסחר בחנו את בקשתה של דלית וקבעו, כי לא ניתן לרשום את הסימן, מאחר שלא ניתן לרשום סימן המכיל דגלים של מדינות או של ארגונים בינלאומיים.
דלית החליטה להגיש בקשה חדשה – והפעם החליטה ללכת על פשטות: "הכריכים של דלית".
גם בקשה זו נפסלה על-ידי הבוחנים, מאחר שהסימן רק מתאר את המוצרים ואינו מוסיף דבר – ולכן אינו יכול לשמש כדי להבדיל ולהבחין בין הסחורות של דלית לסחורות של אחרים.

מתוסכלת, דלית החליטה שלא לרשום סימן המסחר משלה, אלא פשוט לחקות את הסימן של גלית – והחלה לסמן את מוצריה במדבקה "הכריכונית של דלית", בצירוף ציור של כריך.

אבל, מאחר שהסימן של גלית כבר נרשם, גלית שלחה לדלית מכתב והזהירה את דלית שלא להשתמש בסימן שדומה עד כדי להטעות לסימן הרשום של גלית – אחרת גלית תתבע את דלית בבית המשפט.
דלית התייעצה עם עורך-דין, אשר הסביר לדלית שבאמת יש דמיון רב בין הסימן של גלית לסימן של דלית – ומומלץ לדלית לשנות את סימנה.

עוד הסביר עורך הדין לדלית, שאם גלית לא תשתמש בסימן הרשום שלה במשך שלוש שנים, דלית תוכל לפנות למשרד סימני המסחר – ואולי אז ניתן יהיה למחוק את הסימן של גלית מפנקס סימני המסחר.

דלית החליטה להפסיק לעשות שטויות: היא גילתה שמותר לה להשתמש לגבי מוצריה בשמה האמיתי, "דלית", גם אם הוא דומה לשם של גלית – וגלית אינה יכולה לעשות דבר בעניין זה. וכך עשתה.
אולי בעתיד, תשקיע דלית מספיק מחשבה ותמציא לעצמה סימן מסחר מוצלח כמו של גלית, אך שאינו דומה לו.